When night falls

-דווקא בתקופות כאלו, כשהכל כביכול מסתדר

...מסיים י"ב, יוצא מהבית, מקבל מצלמה

דווקא בתקופות כאלו אני נתקף דכאונות קטנים

.דכאונות לילה, אני קורא להם, כי הם שורים עליי רק כשאני לבד עם עצמי, באמצע הלילה

.אני נזכר בתקופות הרבה פחות טובות שלי, בתקריות שקרו השנה, ובשאר מטעמים שהרסו לי את החיים, או ככה חשבתי אז

.אפילו יש לו פלייליסט, לדכאון הזה

.פלייליסט מלא ברצועות כואבות, שהאזנה ממושכת אליהן משתווה לסגפנות אצל הקתולים

(לא סתם אני מתייחס אליהן כאל "רצועות" פה)

,בשיר הבא נזכרתי רק לאחר יציאת פולרואיד04, והאזנה לשירה המצויין של רות דולורס וייס

I love this blue life of mine (להורדה בלינק של פולרואיד. בכלל, כל האוסף מצויין ומומלץ בחום).

.עלה בזכרוני שיר אותו ביצעה דולורס וייס עם להקת בלובנד, בניצוחו של דויד פרץ

."השיר המריר חזר לתודעתי, ומאז נמצא בראש אותו הפלייליסט בעל השם ההולם "דכאון לילה

.התופים העדינים הפותחים את השיר מכינים את המאזין לרוגע העצוב שהולך ומתחזק לכל אורך השיר

קולה של וייס, אשר תמיד מתקשר אצלי לעצב, פוצח בבכי חרישי, והמילים מתנגנות לאיטן, מחטאות את הפצעים באלכוהול שורף.

הזעקה בפזמון תמיד חודרת עמוק, והשאלה החוזרת על עצמה לכל אורך השיר "למה זה מרגיש כל כך לבד?" גורמת לי להזדהות עמוקה עם כל התוכן.

.ואז מגיעה החצוצרה

החצוצרה הבודדת, אשר לדעתי חזקה יותר מכל שאר האלמנטים בשיר, מהדהדת כמילותיה האחרונות של וייס-

.כשהלילה יורד

כאילו החצוצרה הזו עומדת על גשר באמצע הלילה, ומנגנת.

.מנגנת כי זה כל מה שהיא טובה בו, כי זה מה שמרחיק את החושך

-ואז היא חוזרת, כמקודם, על המנטרות של השיר

...בלי כאב לב, בלי אשמה, בלי חרטה, בלי מחנק

.אם תגיד אותם מספיק, אולי ייהפכו לאמת

.אם תאזינו לשיר הזה מספיק, אולי תשתכנעו

בלובנד ורות דולורס וייס- כשהלילה יורד